יוסף ביגון

יוסף זיסילוביץ' ביגון, ממנהיגי התנועה למען העלייה לישראל, נולד ב-1932 במוסקבה ועלה לארץ רק בשנת 1988. משנת 1971 ועד שהורשה לעזוב את ברית המועצות הוא נעצר שוב ושוב בשל פעילותו הפוליטית ומה שהוגדר כ"תעמולה אנטי סובייטית", והוטל עליו עונש של שמונה שנות מאסר. שנה לאחר שחרורו מהכלא עלו ביגון ובני משפחתו לישראל וחודשים ספורים לאחר מכן הוא הוזמן לפגישה עם נשיא ארצות הברית דאז רונלד רייגן בבית הלבן. כהוקרה על מאבקו למען עלייתו הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה. ב-2010 ייסד ביגון בירושלים את הוצאת הספרים "דעת", שמתרגמת ספרים לרוסית.

אליעזר בן-יהודה

אליעזר בן-יהודה, אחד מתומכי הציונות הראשונים, נולד בשנת 1858 בליטא כאליעזר פרלמן ועלה לארץ ישראל בשנת 1881. הוא ידוע כמי שחולל והניע את השיבה המלאה אל השפה העברית כשפה יומיומית מדוברת בארץ ישראל. על מנת לקדם את העברית ייסד בן-יהודה את "הצבי", השבועון הראשון בעברית ואת המילון העברי הראשון, שבו כוללים רבים מחידושיו הלשוניים. זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-1920 הצליח בן-יהודה לשכנע את הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי, להפוך את העברית לאחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט הבריטי בארץ-ישראל.

מאיר דיזינגוף

ראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזנגוף, נולד ב-1861 במולדובה. לפני שעלה לישראל ב-1892 התנדב לצבא הרוסי הקיסרי והיה פעיל באגודת "חובבי ציון". שנתיים לאחר עלייתו שב דיזנגוף לאודסה, ועשה את הדרך בחזרה לישראל ב-1905. דיזנגוף נבחר ליושב ראש הוועד של תל אביב ב-1911. בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשמרבית מתושביה הוגלו על ידי השלטונות העות'מאניים הוא עמד בראש וועד ההגירה וסייע לגולים לשרוד את התקופה הקשה. בזמנו התרחבה תל אביב, זכתה למעמד עיר והפכה למרכז תרבותי. דיזנגוף כיהן בתפקיד עד מותו בשנת 1936.

זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי

המנהיג הציוני זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר, נולד בשנת 1880 באודסה. ב-1903 נבחר כציר לקונגרס הציוני מטעם ציוני אודסה. הוא יזם את הקמת הגדודים העבריים, דחף להקמת האוניברסיטה העברית וקרא להגברת העלייה וההתיישבות. בשנת 1919 התייחס ז'בוטינסקי לזכות ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל, ומ-1936 ואילך פעל לקידום עלייה בלתי לגאלית שכונתה "עליית אף על פי" אשר נועדה להציל יהודים מידי הנאצים. הוא נפטר בשנת 1940 ונקבר בהר הרצל בירושלים.

משה לייב ליליינבלום

משה לייב ליליינבלום, שנולד ב-1843 בקדאינאי (כיום ליטא) חי את רוב חייו באודסה. כחוקר, סופר ואקטיביסט, ליליינבלום הותיר את חותמו על התפתחותה של התנועה הציונית. את הקריירה הציבורית שלו החל בוויכוח על הרפורמה ביהדות המסורתית במסגרת תנועת ההשכלה. לאחר הפוגרומים של 1881 הפך ליליינבלום לציוני מעשי, שדגל בעלייה ובהתיישבות בארץ ישראל. בשנת 1884 הוא הפך לאחד ממנהיגי תנועת חיבת ציון המאוחדת, שסייעה לחזק את המרכזים היהודיים שהוקמו במהלך העלייה הראשונה. ליליינבלום נפטר באודסה ב-1910.

חיים ויצמן

הנשיא הראשון של המדינה היהודית, חיים ויצמן, נולד בשנת 1874 בבלרוס. הוא עמד בראש התנועה הציונית הסינתטית, שדגלה במיזוג העבודה הפוליטית עם התיישבות מעשית בארץ ישראל ושהפכה עם הזמן לזרם המרכזי של ההסתדרות הציונית. היתה לויצמן השפעה רבה על המאמץ הדיפלומטי שהוליד את הצהרת בלפור ב-1917, ובאותה שנה הוא נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. בשנת 1920 נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והפך למנהיג המרכזי של התנועה הציונית העולמית. הוא נפטר בשנת 1952 ברחובות.

סילווה זלמנסון

אסירת ציון ילידת סיביר, סילווה זלמנסון, היא פעילה ידועה בתחום זכויות האדם, אמנית ומהנדסת. היא נולדה למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני ב-1944. בגיל צעיר, זלמנסון ומשפחתה נמלטו משלטון הנאצים ולאחר המלחמה חזרו לריגה, שם סיימה תואר ראשון בהנדסה. אבל לזלמנסון היו חלומות להקים בית בישראל. לאחר ששלטונות ברית המועצות שללו ממנה שוב ושוב את האפשרות לעלות לישראל, הצטרפה זלמנסון עם בעלה, אדוארד קוזנצוב, לקבוצת פעילים מסורבי עלייה. זלמנסון נידונה ל-10 שנים בכלא הסובייטי על היותה אחד המוחות מאחורי "מבצע חתונה", שם הקוד שניתן לניסיון לחטוף מטוס אזרחי ריק ב-1970 מתוך כוונה להטיס אותו לישראל. בעקבות לחץ בינלאומי על הקרמלין שוחררה זלמנסון לאחר ארבע שנים ועלתה לארץ ישראל, שבה היא מתגוררת עד היום.