This is a story about how two dozen Anglo Olim who learned about what it means to be courageous in Israel. The recent terrorist attack in Tel Aviv was horrific, but the paradigm is not a new one. While the slaughter was going on at Tel Aviv's Sarona market, I was with a group of Anglos in Nahariya. We had gathered by an apartment building located at 19 Balfour Street. In 1974 this building was also the site of a terrorist attack in which a mother and her two children aged 5 and 12 were murdered.
There were about two dozen of us Anglo Olim. We walked around the building led by Motti Zarenkin who lost his wife, son and daughter that tearful night in 1974. Motti began his story. He took us to the rear of the building and showed us the first floor apartment where he and his family had lived some 42 years ago. Motti pointed out two windows: a bedroom window through which his wife and children tried to make their escape and a bathroom window where he had started to climb through before being shot and severely wounded.
Our group then moved to a nearby synagogue where Motti continued with his story.
In 1974 there had been a series of terrorist raids in the Galilee. It made sense for Israelis to have a plan in place in the event that their home became under attack. The Same is true today. The Zarenkin family had such a plan. If under attack, Motti would lock the front door and then the family would escape through a bedroom window.
The Zarenkins lived on the first floor of the building. Late on the night of June 24 the concussion of a grenade and the sound of small arms fire quickly brought Motti to the terrifying truth that the building was under attack. He feared that the terrorists would break into his apartment, but he and his wife had planned for this frightening reality and so he ran to secure the front door.
While Motti was locking the front door, his wife, son and daughter were exiting the apartment as planned on a rope previously woven from sheets. They reached the ground and began running toward the street. But they were spotted and a grenade killed all three of them. Motti did not know this; he thought that he had saved his family. When he tried to escape the apartment as well, through a bathroom window, he was shot. Wounded, Motti climbed back into his apartment, where he hid until found by soldiers.
Motti was taken to the hospital and was being prepared for surgery. This was the first of nine surgeries over a three month period. Just before he went under the anesthesia, his brotherinlaw told him that his wife and children had been killed. Despite the terrible news, Motti decided at that day that he chooses to live.
And although it is impossible to put yourself in his shoes, that's what Motti did. There is another piece to Motti's story . In 1979, Nahariya once again was under attack. This time a mother lost her only infant child. It Was a terrible thing. The mother was beyond reconciliation. She would not able to speak or be with anyone. Her grief was unimaginable. Motti was asked to approach her which he did. She knew who he was and what unspeakable agony he had gone through. The mother and Motti spoke. Like Motti, despite her tragedy she perservered . She has a today growing family. In my opinion and in the opinion of many others, Motti Had Her saved.
Motti lives in Haifa. He has a new family, even grandchildren. This was the second time that Motti chose to tell his story. It Was beyond riveting. We were honored to have been selected to hear his story. Motti is truly a man; he is resolute, a role model for all us Jews, and he makes me proud to be an Israeli.
There is an afterword to this article: The terrorists who attacked the market in Tel Aviv were members of Hamas. They did not come from the sea as they did in 1974 and 1979. They came from a town near Beersheba. They are evil. Hamas and Fatah are evil. And as we have learned, sad but true; evil will not cure itself.
To the families of the slain Israelis in Tel Aviv: May the Almighty comfort you among the mourners of Zion and Jerusalem. Motti's Deceased for wife and children: Peace be upon unto them; May the memory of the holy ones be for a blessing, and May Hashem Avenge Their Blood. .
.jpg)
פיגוע הטרור שהתחרש לאחרונה בתל אביב היה מזעזע, אך התבנית הזאת איננה חדשה. בזמן שהתרחש הטבח במתחם שרונה מרקט, בתל אביב, אני הייתי עם קבוצת עולים בנהריה. התאספנו ליד בניין ברחוב בלפור 19 .בשנת 1974 הבניין הזה היה גם הוא זירת טרור, בה נרצחו אישה ושני ילדיה, בני 5 ו12.
היינו כ 25 עולים. הלכנו מסביב לבניין מובלים ע"י מוטי זרנקין, שאיבד את אשתו, בנו וביתו באותו לילה ארור ב1947. מוטי התחיל בסיפור שלו. הוא לקח אותנו לחלק האחורי של הבניין והראה לנו את הדירה בקומה הראשונה, שם גר עם משפחתו לפני כ42 שנים. מוטי הצביע על שני חלונות. חלון חדר השינה דרכו ניסו אישתו והילדים לברוח וחלון חדר האמבטיה שדרכו התחיל לטפס לפני שנורה ונפצע קשה.
לאחר מכן עברה הקבוצה שלנו לבית כנסת קרוב, שם המשיך מוטי את סיפורו.
שנת 1974 הייתה שנה בה התרחשה סדרה של פשיטות על בתים בגליל, שבוצעו על ידי מחבלים. באותה תקופה זה היה הגיוני בעיני ישראלים רבים להכין תוכנית למקרה שהבית שלהם יותקף. הדבר נכון גם היום. למשפחת זרנקין הייתה תוכנית כזאת. במקרה של תקיפה, מוטי ינעל את דלת הכניסה ואז המשפחה תברח דרך חלון חדר השינה.
משפחת זרנקין גרה בקומה הראשונה של הבניין. בשעת לילה מאוחרת ב23 ביוני, הזעזוע של רימון יד וצלילי ירי מנשק קל, הביאו את מוטי במהרה למסקנה שהבניין תחת מתקפה. הוא פחד שהמחבלים יפרצו לדירה שלו אבל הוא ואישתו התכוננו לתרחיש המפחיד הזה ועל כן הוא רץ כדי לנעול את דלת הכניסה.
בזמן שמוטי נעל את הדלת, אשתו, בנו וביתו התחילו לברוח מהדירה כמתוכנן, באמצעות חבל שהותקן מסדינים. הם הגיעו לקרקע והחלו בריצה לכיוון הרחוב, אך הם נראו ע"י המחבלים ורימון יד שהושלך לעברם הרג את שלושתם יחד. מוטי לא ידע זאת. הוא חשב שהוא הציל את חיי משפחתו. כשהוא ניסה להימלט מהדירה דרך חלון חדר השירותים הוא נורה. בעודו פצוע, מוטי חזר מהחלון אל הדירה, שם התחבא עד שנמצא על ידי חיילים.
מוטי נלקח לבית חולים והוכן לניתוח. היה זה הניתוח הראשון מתוך תשעה ניתוחים שעבר בפרק זמן של 3 חודשים. רגע לפני שחומר ההרדמה התחיל להשפיע, אמר לו גיסו שאשתו וילדיו נהרגו. על אף הבשורה הנוראה, מוטי החליט באותו יום שהוא בוחר לחיות.
למרות שזה בלתי אפשרי לשים את עצמינו בנעליו של מוטי, כך הוא עשה. יש פרק נוסף בסיפור של מוטי. ב1979 ,נהריה הותקפה שוב. הפעם הייתה זו אם שאיבדה את תינוקה. זה היה דבר נורא. האם סירבה להתנחם. היא לא היתה מסוגלת לדבר או להיות עם אף אחד. ההתאבלות שלה היתה בלתי ניתנת לתיאור. מוטי נתבקש להגיע לעזור וכך עשה. היא ידעה מי הוא היה ואילו ייסורים הוא עבר. האם ומוטי שוחחו ביניהם. למרות הטרגדיה שעברה, גם היא, כמוהו, המשיכה הלאה. כיום היא בעלת משפחה שהולכת וגדלה. לדעתי ולדעת רבים, מוטי הציל אותה.
מוטי גר בחיפה. יש לו משפחה חדשה ואפילו נכדים. זאת היתה הפעם השניה שמוטי הסכים לספר את הסיפור שלו. זה היה מרתק. הרגשנו שנפל כבוד גדול בחלקנו על שנבחרנו לשמוע את סיפורו של מוטי. מוטי הוא באמת אדם. הוא עומד על דעתו, דמות לחיקוי לכולנו, והוא גורם לי להתגאות להיות ישראלי.
יש אחרית דבר לסיפור: המחבלים שתקפו את שרונה מרקט בתל אביב השתייכו לארגון החמאס. הם לא הגיעו מהים כפי שקרה ב1974 וב1979 .הם הגיעו מעיר ליד באר שבע. הם רשעים. חמאס ופת"ח הם רשעים. וכמו שלמדנו, עצוב ככל שיהיה הרשע לא יעלם מעצמו.
למשפחות הנטבחים בתל אביב: ַה ָמּקוֹם יְנֵַחם ֶא ְתֶכם ְבּתוֹךְ ְשׁאָר ֲאֵבֵלי ִציּוֹן וִירוּ ָשָׁליִם. לאשתו וילדיו, של מוטי: יהי זכרם ברוך, שהשם יקום דמם וינוחו בשלום על משכבם.